ערבי נחל
ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כו' תעבדון את האלהים על ההר הזה. הקושיא מפורסמת מה אות כאן מדבר העתיד, ותו דהך קושיא והך פירוקא אינו מובן, דקארי לה מאי קארי לה, באומרו מי אנכי דודאי הוא לא יעשה מכח השליח רק מכחו של המשלח ית"ש. ויאמר משה כו' ואמרו לי מה שמו כו' ויאמר בי אדוני שלח נא ביד תשלח, פירש"י ביד מי שאתה רגיל לשלוח הוא אהרן. יש לדקדק, חדא, מאי טעמא סירב משה רבינו ע"ה כ"כ בשליחות הזה אשר יסוד כל העולמות תלוי בו. ותו באומרו שישלח ביד אהרן תימה את מי נועץ ויבינהו ולא היה לו רק לומר אני איני חפץ בשליחות זה ומה בא לתת עצה להש"י. ותו תימה, הלא כלל של כל התורה מה דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת ל"א:) ובפרט בשני אחים אהובים כמשה רבינו ע"ה ואהרן, ואם כן אם לא הוטב בעיניו השליחות מטעם הכמוס ואולי מיראת פרעה וכמאמר שמואל הנביא ע"ה (שמואל א' טז, ב) ושמע שאול כו' אם כן למה יעץ שישלח אהרן בשליחות זה.
בעל שם טוב
שום תשים עליך מלך וגו' מקרב אחיך תשים עליך מלך וגו', שמעתי ממארי אבא זקיני זלה"ה, כי המלך אשר בישראל הוא הלב של ישראל, וביאר על פי זה את הפסוק (שמואל א ט״ז:ב׳) איך אלך ושמע שאול והרגני, ודקדק אמאי היה ירא דווקא על ההליכה, הלא ההליכה יכול להיות בשתיקה, ויותר היה לו לומר איך אשוב ואחזור, אחרי אשר אמשח אחר למלך ויהרגני שאול, וביאר כי המלך הוא הלב של כלל ישראל, והלב שומע פירוש מבין, וזהו שאמר איך אלך ושמע שאול, פירוש, כי הוא עדיין המלך של ישראל קודם משיחת דוד, ושמע פירושו ויבין, למה אנכי הולך, על מה ולמה, והרגני, אבל על החזרה לא ירא, כי כבר יהיה דוד משוח למלך, ולא יבין שאול ולא ישמע, כי בוודאי יעשה הדבר בהסתר:
(דגל מחנה אפרים פ' ואתחנן).
(דגל מחנה אפרים פ' ואתחנן).
תפארת יוסף
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו וכו' ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין וכו' ויש מהם אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו וכו' (סוכה נא.נג.)
ביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה, שמזה הלשון משמע שמקודם היה נראה להם לפעמים שחסר אצלם אור, ובהארת בית השואבה נתוודע להם למפרע אשר מעולם לא היו משוללי אור. ומבואר בירושלמי הובא בתוספות סוכה למה נקרא בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש. יונה בן אמתי מעולי רגלים היה ובשמחת בית השואבה שרתה עליו רוח הקודש, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת הלב. וענין שמחה הוא רק כמו שנאמר (יחזקאל י״א:י״ט) והסירותי לב אבן מבשרם ונתתי להם לב בשר. ואיתא במדרש (רבה נח ל"ד) לב בוסר של חבירו, אז השמחה גדולה אצל האדם, כי עיקר השמחה כאשר מכיר שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, וגם הוא אינו נוגע במה שמוכן לזולתו ורק כל אחד שמח בחלקו. ועיקר זאת ההכרה היה בזמן בית השואבה, כי בהארת בית השואבה האיר השי"ת לאדם שחפץ בעבודת אדם ונותן לו מקום. וכאשר השי"ת נותן מקום לכל נפש ונפש, ממילא אין מהצורך עוד לפסוע בגבול זולתו, וגם זולתו אין מהצורך לכנוס לגבולו, ואז כל אחד בוסר בחלקו של חבירו ואז עיקר השמחה אצל האדם. וזה שמשם שואבין רוח הקודש, וכדמסיים הירושלמי שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת הלב, ומסיים שם יונה בן אמתי מעולי רגלים היה ומשם שאב רוח הקודש. ומבואר במכילתא, אליהו תבע כבוד האב יונה תבע כבוד הבן, היינו שאצל אליהו היה גודל מסירת הנפש בשביל כבודו ית' שאמר קנא קנאתי (מלכים א' י"ט), ויונה הלך בגודל מסירת נפש בעד כלל ישראל. ומבואר בזהר חדש שיונה היה חולקא דאליהו, כי היה הבן הצרפתי שהחיה אליהו. וממילא נתברר גודל אהבת ישראל שהיה בעומק לב אליהו, כי יצא ממנו יונה שהיה מוסר נפשו בעד כלל ישראל. וכן מצינו גבי יונה כששלח אותו אלישע למשוח את יהוא למלך, מסר נפשו מיד לקיים דברי הנביא, אשר באמת מצינו אצל שמואל הנביא בעת שהיה לו מאמר מפורש לך למשוח את דוד (שמואל א ט״ז:ב׳), השיב להשי"ת איך אלך ושמע שאול והרגני. ובאמת זה התשובה נשא חן בעיני השי"ת, והא ראיה שנתן לו השי"ת עצה, עגלת בקר תקח בידך, כי בזה העולם בחר השי"ת בעבודה שהוא בישוב הדעת. כתפלת חנה עליו ונתת לאמתך זרע אנשים, ואיתא בש"ס (ברכות ל"א:) זרע שמובלע בין אנשים. זה הכל מרמז על גודל ישוב הדעת שהתפללה עליו. אכן גבי יונה היה יותר סכנה למשוח את יהוא למלך, בכל זאת לא השגיח והלך בגודל מסירות נפש לקיים מצות השי"ת, וממילא נתברר שמסר נפשו גם בעד כבוד האב. וכמו שאליהו מסר נפשו על שניהם על כבוד האב והבן, כן יונה. ובכל זאת, לא בא לידי רוח הקודש אלא בשמחת בית השואבה, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת לב. וכמו שביארנו שמהארת שמחת בית השואבה נעשה לב בוסר בחלקו של חבירו, וכל אחד היה שמח בחלקו כי זה עיקר השמחה כנ"ל:
ביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה, שמזה הלשון משמע שמקודם היה נראה להם לפעמים שחסר אצלם אור, ובהארת בית השואבה נתוודע להם למפרע אשר מעולם לא היו משוללי אור. ומבואר בירושלמי הובא בתוספות סוכה למה נקרא בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש. יונה בן אמתי מעולי רגלים היה ובשמחת בית השואבה שרתה עליו רוח הקודש, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת הלב. וענין שמחה הוא רק כמו שנאמר (יחזקאל י״א:י״ט) והסירותי לב אבן מבשרם ונתתי להם לב בשר. ואיתא במדרש (רבה נח ל"ד) לב בוסר של חבירו, אז השמחה גדולה אצל האדם, כי עיקר השמחה כאשר מכיר שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, וגם הוא אינו נוגע במה שמוכן לזולתו ורק כל אחד שמח בחלקו. ועיקר זאת ההכרה היה בזמן בית השואבה, כי בהארת בית השואבה האיר השי"ת לאדם שחפץ בעבודת אדם ונותן לו מקום. וכאשר השי"ת נותן מקום לכל נפש ונפש, ממילא אין מהצורך עוד לפסוע בגבול זולתו, וגם זולתו אין מהצורך לכנוס לגבולו, ואז כל אחד בוסר בחלקו של חבירו ואז עיקר השמחה אצל האדם. וזה שמשם שואבין רוח הקודש, וכדמסיים הירושלמי שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת הלב, ומסיים שם יונה בן אמתי מעולי רגלים היה ומשם שאב רוח הקודש. ומבואר במכילתא, אליהו תבע כבוד האב יונה תבע כבוד הבן, היינו שאצל אליהו היה גודל מסירת הנפש בשביל כבודו ית' שאמר קנא קנאתי (מלכים א' י"ט), ויונה הלך בגודל מסירת נפש בעד כלל ישראל. ומבואר בזהר חדש שיונה היה חולקא דאליהו, כי היה הבן הצרפתי שהחיה אליהו. וממילא נתברר גודל אהבת ישראל שהיה בעומק לב אליהו, כי יצא ממנו יונה שהיה מוסר נפשו בעד כלל ישראל. וכן מצינו גבי יונה כששלח אותו אלישע למשוח את יהוא למלך, מסר נפשו מיד לקיים דברי הנביא, אשר באמת מצינו אצל שמואל הנביא בעת שהיה לו מאמר מפורש לך למשוח את דוד (שמואל א ט״ז:ב׳), השיב להשי"ת איך אלך ושמע שאול והרגני. ובאמת זה התשובה נשא חן בעיני השי"ת, והא ראיה שנתן לו השי"ת עצה, עגלת בקר תקח בידך, כי בזה העולם בחר השי"ת בעבודה שהוא בישוב הדעת. כתפלת חנה עליו ונתת לאמתך זרע אנשים, ואיתא בש"ס (ברכות ל"א:) זרע שמובלע בין אנשים. זה הכל מרמז על גודל ישוב הדעת שהתפללה עליו. אכן גבי יונה היה יותר סכנה למשוח את יהוא למלך, בכל זאת לא השגיח והלך בגודל מסירות נפש לקיים מצות השי"ת, וממילא נתברר שמסר נפשו גם בעד כבוד האב. וכמו שאליהו מסר נפשו על שניהם על כבוד האב והבן, כן יונה. ובכל זאת, לא בא לידי רוח הקודש אלא בשמחת בית השואבה, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחת לב. וכמו שביארנו שמהארת שמחת בית השואבה נעשה לב בוסר בחלקו של חבירו, וכל אחד היה שמח בחלקו כי זה עיקר השמחה כנ"ל: